השעון הראה 8:59, והאוטובוס של הכיתה עמד לצאת לטיול השנתי. פתאום, משום מקום, אוהד הגיע בריצה מטורפת, תיק על הגב ונעליים בקושי קשורות. "חכו!" הוא צעק, מנופף בידיים כמו טווס עייף. הנהג, שכבר החל בנסיעה, עצר ברגע האחרון ופתח לו הדלת. אוהד קרס על המושב ליד יאיר, חברו הטוב, מתנשף כמו אחרי מרתון. "וואו," לחש יאיר, "חשבנו שפספסת!" אוהד הנהן, עדיין מנסה לתפוס את הנשימה. "כן... לא הספקתי... כלום..." האוטובוס יצא לדרך, והנהג, שכנראה ניסה להדביק את הזמן האבוד, נהג במהירות מסחררת. האוטובוס התנדנד מצד לצד, וכל הילדים נאחזו במושבים. "היי," אמר אוהד פתאום, "אני צריך להתפלל שחרית. לא הספקתי בבית." יאיר הביט סביב בדאגה. "עכשיו? באוטובוס הזה? זה נראה קצת... מסוכן, לא?" אוהד משך בכתפיו. "אין ברירה, אחי. אני אתפלל בישיבה. זה בטח בסדר במצב כזה." יאיר נראה מהורהר, אבל לא אמר כלום. אוהד עצם את עיניו והתחיל להתפלל בשקט, מתנדנד עם תנועות האוטובוס. כשסיים יאיר נראה מוטרד. "תשמע," אמר בהיסוס, "אני לא בטוח שזה מספיק. שמעתי פעם שאם מתפללים בישיבה, צריך להתפלל שוב בעמידה כשאפשר". אוהד תמה בקול, "נו באמת, יאיר. אתה רציני? התפללתי בכל הכוונה שיכולתי במצב הזה. "