באחד מימי החופש הגדול, העיר אבא את עמיחי בשעה 7:00 בבוקר כדי לומר קריאת שמע. עמיחי, שעדיין היה עייף מהפעילות עם החברים, מלמל בעיניים חצי סגורות וחזר מיד למיטה. כאשר התעורר שוב, היה ממש חם והשעון המעורר כבר היה נודניק צרוד. עמיחי קפץ מהמיטה, מבולבל ולחוץ, ורץ לסלון לבדוק את לוח השנה. הוא גילה שנותרה לו חצי שעה בלבד עד סוף זמן תפילה. הוא לא ידע מה לעשות: "האם להתפלל מיד בבית ולסיים בזמן, או לרוץ לבית הכנסת ולהצטרף למניין, אבל לאחר את זמן התפילה?" הוא פנה לאחיו הגדולים שהכינו לעצמם ארוחת בוקר והתווכחו כמו תמיד אם עדיף חביתה או ביצת עין. דוד המליץ לו לרוץ לבית הכנסת ולהתפלל במניין. "הרי תפילה בציבור היא תמיד חשובה," אמר. אך איתמר היה נחרץ בדעתו. "עדיף להתפלל בבית בזמן," הוא טען בתוקף. עמיחי הביט שוב בשעון, הזמן הלך ואזל.