רונית הייתה זקוקה לסכום נכבד של כסף, וזבולון הסכים להלוות לה בתנאי אחד - משכון. רונית הבינה, והוציאה את הטבעת עם היהלום שקיבלה מאמא שלה. הטבעת הייתה יקרה ובעלת ערך רגשי, אבל היא הייתה המשכון הכי טוב שהיה לה. כשזבולון ראה את הטבעת, הוא היסס. הוא לא אוהב להחזיק דברים יקרים, זה גורם לו מתח. אחרי רגע של מחשבה הוא הסתכל על רונית והודיע לה בבירור: "תשמעי, אני מלווה לך, אבל אני לא אחראי על מה שיקרה לטבעת. אם משהו יקרה - זה על אחריותך." רונית נאלצה להסכים. היא צריכה את הכסף, ולזבולון יש את הסכום. היא לקחה את ההלוואה, וזבולון לקח את הטבעת למשרד שלו. הוא הניח אותה במגירה לא נעולה בשולחן העבודה. זה נראה לו מספיק, בסוף אף אחד לא מחטט במגירות שלו. שבועיים אחר כך זבולון פתח את המגירה וגילה שהטבעת נעלמה. מישהו גנב את הטבעת. כשרונית שמעה, היא זעמה. "נכון שאמרת שלא אחראי," היא אמרה, "אבל בטח לא התכוונת שאתה יכול להניח את הטבעת ככה סתם במגירה! זו פשיעה גמורה בשמירה. אתה חייב לשלם!" זבולון טען שהוא הודיע מראש שהוא לא אחראי, והיא הסכימה לתנאי הזה.