רבקה הייתה קונה כבר שנים במכולת השכונתית של צילה. הן הכירו זו את זו טוב - צילה ידעה איזה לחם רבקה אוהבת, ורבקה תמיד שאלה איך הנכדים. "תכתבי לי על החשבון," רבקה הייתה אומרת כשהידיים היו מלאות שקיות ולא היה זמן לשלם. צילה הייתה מחייכת ורושמת בפנקס הישן שלה. פעם בחודש-חודשיים, רבקה הייתה באה לסגור את החשבון. אבל הפעם החשבון גדל. "רבקי," אמרה צילה בעדינות, "כבר הגענו ל-3,000 שקל. אולי הגיע הזמן לסדר?" "כמובן," אמרה רבקה. "אני מביאה צ'ק עכשיו." כשרבקה הגיעה הביתה והתחילה לכתוב את הצ'ק, הבן שלה, שלומי, בן ה-13, הסתכל עליה. "אמא, רגע," הוא אמר בהתרגשות. "למדנו היום בשיעור על שמיטת כספים. עברה עכשיו שנת שמיטה, והחובות נשמטים!" רבקה עצרה עם העט באוויר. "מה?" "כן!" שלומי היה נרגש מהידע החדש שלו. "זה בתורה. אולי את בכלל לא צריכה לשלם."