הגשם התחיל לטפטף על המדרכה הקרה מחוץ לפיצרייה, שם עמדו אבי ובניה וניסו להחליט אם להזמין משפחתית או רק שני משולשים. בדיוק כשאבי התלונן על המינוס בבנק, הגיח מהערפל חגי, המוסכניק הקשוח של השכונה, כשהוא מנגב ידיים מגריז על סמרטוט ישן. אבי זיהה מיד את האיש שחייב לו 1,500 שקלים כבר נצח, ובו זמנית נזכר שבכיס השני שלו יושב חוב זהה לבניה, שעמד ממש לידו. "חגי, עזוב אותך ממזומן," ירה אבי לפני שחגי הספיק להגיד שלום, "תראה את בניה פה? אני חייב לו בדיוק את מה שאתה חייב לי. תעשה טובה, תעביר לו את הכסף ישירות ונסגור את הפינה הזאת לשנינו". בניה כבר התחיל להקליד את מספר הטלפון שלו באפליקציית התשלומים בחיוך רחב, אבל חגי נעמד במקומו כמו סלע. הוא נעץ בבניה מבט קר – השניים מעולם לא סבלו אחד את השני מאז איזה ויכוח ישן על תיקון רכב – והכריז בקול צרוד: "אני לא מכיר את בניה ולא חייב לו שקל. אני את החוב שלי סוגר מולך, אבי, ורק כשיהיה לי את הסכום המלא ביד". הוויכוח התלהט תחת אורות הניאון של המרכז המסחרי, כשבניה דורש את הכסף וחגי מתעקש שאי אפשר להכריח אותו להחליף "כתובת" לחוב שלו רק כי לאבי נוח לעשות קיצורי דרך.