למיכל יש אחיין מתוק בשם נהוראי. שבת אחת היא יצאה לטיול ברחוב יחד עם אחיה נתנאל. כשהם הלכו ברחוב ראתה את אחיה הנשוי מתקרב אליהם עם בנו הקטן נהוראי, שעמד בצד הדרך ליד גדר והתעסק בהנאה עם האבנים שהיו מפוזרות שם. "נהוראי!" קראה לו מיכל בחיבה של דודה שלא רואה את האחיין המתוק זמן רב. הילד הקטן רץ אליה בשמחה, והיא הרימה אותו בחיבוק מוחץ של דודה צעירה שמתגעגעת לאחיין. נתנאל העיר לה בעדינות לאחר מכן שלדעתו היה אסור לה להרים אותו, מכיוון שאבן היא מוקצה, ובגלל שנהוראי החזיק אבן יצא שבעצם מיכל טלטלה מוקצה בשבת. "מה פתאום?" טענה בעוז מיכל, "אני החזקתי את הילד, לא מוקצה! הוא החזיק את המוקצה ולא אני - אין בזה בעיה כלל!"