השעון הראה 23:30 כשדלת הבית נפתחה בחריקה. צביקה ובן דודו אופיר, שישבו בסלון ודיברו, הרימו את ראשיהם בסקרנות. לתדהמתם, אביו של צביקה נכנס מלווה בחבורה של בחורי ישיבה עייפים ומאובקים. "ילדים," אמר אביו של צביקה, "תכירו את החבר'ה האלה. הם היו בטיול והרכב שלהם התקלקל באמצע הדרך. הם תקועים בעיר בלי מקום לישון". צביקה הביט בשמונת הבחורים. הם נראו עייפים. פתאום, רעיון הבזיק במוחו. "אבא," אמר בהתלהבות, "אתה הרי גבאי של בית הכנסת הקטן ברחוב הסמוך. למה שלא נפתח להם את עזרת הנשים? יש שם מקום מלא, והם יוכלו לאכול ולישון בנוחות". אופיר קפץ ממקומו. "מה פתאום, צביקה! אתה לא יכול לעשות את זה. עזרת נשים היא חלק מבית הכנסת, יש לה קדושה. אסור לאכול ולישון שם!", צביקה גלגל עיניים. "נו באמת, אופיר. זה מצב חירום! ומה ההבדל בין עזרת נשים לבית הכנסת עצמו? זה הרי לא ממש אותו דבר". בחורי הישיבה העפוצים שמעו את הוויכוח והצטרפו אף הם.