שגיא ונדב, שני חברים טובים, ישבו זה לצד זה בתפילת שחרית בישיבה. בסוף ברכות קריאת שמע, נדב סיים את הברכה בלחש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובאותו רגע, החזן, שהיה המורה לתנ"ך שנשמע כמו נביא, סיים גם הוא בקול רם: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". נדב, בלי לחשוב פעמיים, עונה "אמן" בקול רם. ואז ממשיך: "שמע ישראל..." בסוף התפילה, שגיא אמר לנדב, "שמע, אתה יודע שלא עונים על ברכת אהבת עולם אמן, כן?", נדב תהה. "מה נהיה לך, שגיא? מאיפה המצאת את זה? זו ברכה, לא? אז עונים 'אמן'." שגיא נאנח. "זה לא ככה עובד, נדב. יש כללים!" המדריך של בית הספר עבר לידם, "על מה הוויכוח הסוער?" הוא שואל בחיוך. שגיא ונדב מסתכלים אחד על השני. "אה... סתם ויכוח קטן על 'אמן'," אומר נדב. "אמן שתדעו מי צודק," צחק המדריך והלך.