אלעד היה נרגש. דודו הצרפתי, פייר, הגיע לביקור בארץ עם משפחתו, כולל בן דודו יוחאי בן ה-13. יוחאי, שנולד וגדל בפריז, דיבר רק צרפתית ואנגלית, והעברית נשמעה לו כמו סינית. "בונז'ור!" קרא יוחאי, "כיף לראות אותך בנדוד" ענה לו אלעד בשילוב כאפה ידידותית כמיטב המסורת המקומית. בשבת בבוקר, אלעד קיבל משימה בלתי אפשרית: לקחת את יוחאי לבית הכנסת היחיד שהיה בשכונה, שהיה משום מה בנוסח תימן. הושיב אותו לידו והחל להתפלל בקול רם ובעברית צחה, מנסה להישמע כמו תערובת של חזן ומגיש חדשות. יוחאי, שרצה להשתתף, החל לחזור אחריו מילה במילה, למרות שלא הבין הכל. וכך המשיכו לאורך כל התפילה, כשיוחאי מנסה לחקות את המבטא של אלעד, לפעמים בהצלחה יתרה ולפעמים... פחות. אחרי התפילה, כשיצאו מבית הכנסת, ניגש אליהם חנניה, חברו של אלעד. "היי, אלעד," אמר בחיוך מהוסס, "ראיתי מה שעשית עם בן דודך. זה היה... מעניין." אלעד הביט בו בגאווה. "כן, נכון? הוא התפלל כמו ישראלי אמיתי!" גלעד התלבט בקול. "אבל... הוא בכלל הבין מה הוא אומר? אולי היה עדיף שיתפלל בצרפתית או באנגלית?" "מה פתאום," השיב אלעד בביטחון. "הוא אמר את כל המילים נכון! זה העיקר, לא?" יוחאי, שעמד לידם, הביט מאחד לשני בבלבול. "אה... מרסי בוקו?" אמר בחיוך מבויש.