הבוקר הזדחל לסניף הבנק באיטיות מנומנמת. אט־אט טפטפו לתוכו לקוחות שהתיישבו מפהקים בכורסאות הירקרקות. רק תקתוק השעון הזכיר שיש מישהו שעובד פה. לפתע, נכנסה לאולם הגדול דמות שחורה. היא אחזה בידה משהו שאמור היה לדמות אקדח, וקראה בקול: "לעצור הכל! זה שוד!". הלקוחות עמדו מלפהק, הפקידות עמדו מלתקתק, והשודד – סתם עמד. כנראה הוא חיכה שמישהו יתנדב להעביר לו את המיליונים הטמונים בכספות הבנק. אחת הפקידות נענתה לאתגר והגישה לשודד את המטמון בידיים רועדות. הדמות נמלטה מהמקום בהותירה מאחור את הפקידות והלקוחות ההמומים. כעבור שבועיים דיווחה המשטרה שהשודד נתפס, וכעת היא נערכה למשפט שיערך בעוד כחודשיים. לדיון זומנו כעדים שלושה מהלקוחות: עידו, ג'ס וערן. כאשר הגיע ערן לבית הדין חשכו עיניו: השודד התגלה כבן דודו – סהר! מלבד חוסר הנעימות, ערן הבין שהוא פסול לעדות. השאלה שעמדה בפניו הייתה האם הדבר פוסל גם את עדותם של שאר העדים?