הרב מיכאל זכה להיות שותף בהקמתה של הישיבה הנודעת 'אהבת התורה', השוכנת ב'קריית החורש'. מזה עשרות שנים היא נהג למסור בה מגוון שיעורים על הגמרא והתנ"ך, וזכה להעמיד אלפי תלמידים. בשנים האחרונות, ובפרט לאחר מגפת הקורונה, הוא חש שנחלש ואין בכוחו להתמסר להרבצת התורה כשאיפתו. עם הזמן חדרה ברב מיכאל ההכרה כי הגיעה העת לפרוש מצוות הישיבה ולהעביר את שרביט ההוראה לצעירים ממנו. בסייעתא דשמיא נמצא לרב מחליף ראוי, והוא התפנה לעסוק בסידורי פרישתו. למרבה ההפתעה, התברר שבשנים הראשונות לא נוהלו הכספים בישיבה באופן מספיק מסודר ונוצר פער בחשבונות הפנסיה בין הראוי והמצוי. הרב מיכאל, שהבין שפרנסתו תושתת מעתה רק על הקצבה הפנסיונית, דרש לברר את העניין בבית הדין. בתוקף הנסיבות, בית הדין הכריע לטובת הנהלת הישיבה, ולא זיכה את הרב מיכאל כרצונו. הרב, שהתכונן היטב לדיון ולמד את הסוגייה כיאות, התפלא על התוצאה ודרש להבין את נימוקי בית הדין.