הייתה זו שבת חורפית מופלאה בלוד, כשפתאום - דבר שלא קרה זה עשרות שנים - התחילו לרדת פתיתי שלג לבנים וגדולים! כל העיר יצאה לחצרות, הילדים צרחו מהתרגשות, והמבוגרים עמדו בפתחים וחייכו למראה הנס הקטן הזה. אפרים יעקובסון, אבא לחמישה ילדים פעילים, עמד בחלון וחייך למראה הילדים שלו שהפכו פתאום לאסקימואים קטנים. אבל כשיצא לבדוק מה קורה בחצר, גילה שהשלג מתחיל להפוך לבוץ רטוב ומחליק על הרצפה. "אוי ואבוי," מלמל לעצמו, "עד מעט הרצפה תהפוך למגלשת קרח!" בלי לחשוב פעמיים, הוא רץ להביא שקיות מלח מהמטבח כדי לסייע להמסת השלג. אבל בדיוק כשהיה עומד לפזר את המלח, צעק עליו יהודה הקטן: "אבא, אבא! תעצור! אולי זה אסור בשבת לפזר מלח?" אפרים נעצר באמצע התנועה. הילד הקטן צודק... מה בעצם הדין פה?