יום שלישי, 7:30 בבוקר. האוטובוס של כיתה י' מישיבת "נתיבות התורה" יצא לדרך. היעד: ירושלים! "חבר'ה, הולך להיות יום מלא בחוויות מדהימות," הכריז הרב אלעזר, המחנך הצעיר והאנרגטי. אחרי בוקר מטורף ב"עיר דוד" (כולל טבילה לא מתוכננת בנחל השילוח...) וצהריים של "מי יאכל יותר פלאפל" בשוק מחנה יהודה, הגיע זמן תפילת ערבית. "בואו נתפלל ב'שטיבלאך'," הציע הרב אלעזר. "זה מקום מגניב, תראו." נכנסו לאחד החדרים, והחבר'ה התיישבו להתפלל. פתאום, באמצע קריאת שמע, נפתחה הדלת בחריקה." וואו," לחש מיכאל לציון. "זה רב חשוב! הפוסק הכי גדול בדור!" כל הכיתה קפצה על הרגליים - חוץ מציון, שנשאר לשבת. הרב לקח ספר ויצא. רגע אחרי, נכנס עני עם קופת צדקה מצלצלת. החבר'ה שלפו כסף ותרמו, אבל ציון המשיך להתפלל כאילו כלום. אחרי התפילה, מיכאל ניגש לציון, "איך לא קמת לרב? ואיך לא נתת צדקה? זה לוקח שנייה!", ציון השיב "הלו, היינו באמצע קריאת שמע! זה לא בדיוק הזמן לקפוץ ולחפש שקלים בכיס". "אבל אלה מצוות חשובות! אי אפשר פשוט להתעלם". "ומה עם הכוונה? זה לא חשוב?"