כשתפילת מנחה הסתיימה, ליאור ואלחנן, צמד החמד, התכוננו לצאת. השנים היו רעבים כמו שני דובים אחרי חורף ארוך. הם צעדו לעבר היציאה, מדמיינים את ארוחת הצהריים שמחכה להם. ואז, רגע לפני שיצאו מהפתח הם גילו במעבר, אדם שקוע בתפילת שמונה עשרה, נע בעדינות כמו עלה ברוח. ליאור, נעצר מיד כאילו נתקל בקיר בלתי נראה. הוא נעמד בצד, מביט בשעונו כל חצי דקה. אלחנן, לעומתו, בחן את המצב שוב ושוב והחלט שהוא לא הולך להתקע בגלל מתפלל שהגיע באיחור. הוא הביט בליאור, במתפלל, ושוב בליאור, ובתנועה מהירה הוא פשוט עקף את המתפלל באלגנטיות ויצא החוצה. כעבור שתי דקות, שנדמו לליאור ארוכות יותר מתור בדואר, המתפלל סיים. ליאור יצא במהירות ומצא את אלחנן כבר מתמקח עם המוכר בדוכן הפלאפל. "אלחנן," אמר ליאור בקול דרמטי, "איך עברת ככה? אדם שמתפלל זה כמו תמרור של אין מעבר" אלחנן הרים גבה, "מה רצית שאעשה? בעיה שלו שהוא התמקם שם, מה גם, לחכות לידו עלול להפריע לו הרבה יותר".